חלום חיי לא לפגוש אף פעם אף אדם, לא לנהל סמול טוק מהגהנום, לא לשמוע סיפורים משעממים על אנשים שלא מזיזים לי את הזרת, לא לקבל עצות מזרים על ההורות שלי, על הנהיגה שלי ובטח שלא על הלבוש שלי. לצערי, אני גרה בבניין וכמעט כל פעם שאני יוצאת מהדלת אני פוגשת מישהו. וזה נורא.

הכל התחיל ביום שעברנו לדירה. אחרי מעבר שלא ברא השטן עם מובילים שהגיעו ישירות מהשאול, הלכנו לישון. למחרת, קמנו לוואצאפ מהשכנה - "הי, זו תפארת מהקומה למעלה, מצאתי את הטלפון שלך בוואצאפ של הבניין (אומייגד, קבוצות וואצאפ מיותרות זה כבר עניין לפוסט אחר), יש מצב שהבאתן איתכן צרצר במעבר? כל הלילה לא ישנתי" אז אחרי שגילגלתי עיניים, סיננתי לחיה בסרט את הלייף. 

אבל תכלס, דווקא אהבתי. אמרתי לעצמי בואנה עם טרחנות אני יכולה לחיות ואפילו לחיות טוב. אפס ציפייה חברתית ויכולת לשתוק במעלית. 

שום דבר לא הכין אותי לשלב הבא ביחסי השכנות בבניין. לא עבר יום מהמעבר וקיבלנו 3 דפיקות בדלת עם עוגת גזר טבעונית, עוגיות שוקולד צ'יפס והזמנה למה שאפשר לקרוא לו רק פליי דייט של מבוגרים. 

עכשיו, ברור שאני בחיים לא אשב עם אף אחד מהנ"ל לקפה וגם לא אזמין אותם פנימה ואין לי על זה שום התלבטות או חוסר נעימות. אבל מה עושים עכשיו בכל פעם שנפגשים במעלית? בכל פעם שהם רואים שאת באה ומחכים לך עם הדלת של הבניין פתוחה? בכל חיוך ושאלה של איך מתאקלמות ולמה עוד לא באתן אלינו? היום זה טוב? ומחר? ושבת? ושבוע הבא? ועוד חודש? 

אז זה לקח רק שנה של התחמקויות ממש לא אלגנטיות וזהו, יצרתי לי שם של אנטיפטית ואני חופשייה מכל ציפייה חברתית.

מומלץ בחום!