הדבר שהכי עושה לי טרן אוף זה א.נשים שלוקחים את עצמםן ברצינות תהומית. שלא צוחקים על עצמםן. שלא מבינים ציניות.

החמיצות שלי תמיד שמרה עליי מלעוף על אנשים, כי הייתי בתודעת התנשאות על העולם, תמיד העדפתי לגחך ולגלגל עיניים מאשר להתעצבן.

זוגתי שמעה השבוע הרצאה של אורי מאיר-ציזיק על תזונה ואורח חיים בריא. משהו בהרצאה הזו היה מטלטל עבורה והיא ניסתה בכל כוחה לגרום לי לשמוע הרצאה שלו, לקרוא דברים שכתב. לא קראתי.

בגלגול הקודם, כשהיה לי נעים מהעולם, הייתי במספר לא נתפס של קבוצות וואצאפ. לאט לאט הבנתי שאני לא בנויה לאינטרקציה כ"כ אינטנסיבית עם העולם ושאני חייבת לצאת מכל הקבוצות. עכשיו זו שאלה מאילו קבוצות זה סבבה לצאת ולספוג את החוסר נעימות הזמנית ומאילו קבוצות פשוט אין ברירה ואפילו החמוצה הממורמרת ביותר צריכה לספוג את זה.

אז אולי נתחיל מהשאלה של למה בעצם להסתיר. אין סיבה. בואו נלך בגאון עם הטייטל וכל מה שזה מביא איתו. אבל יש מרחבים מסוימים בהם אין ברירה אלא להכנס חזרה לארון האנטיפטי ולשחק את המשחק החברתי השנוא - אמפטיה ונחמדות.

פוסט קצר זה מוקדש לכל מ שיש חמה/ גיסה/ אחות/ חברה/ קולגה חמוצה. אנחנו אמנם ממורמרות ולפעמים קצת בוטות, לא קשה לנחש אם אין לנו סבלנות או אם את משעממת או מעצבנת אותנו, אבל אם צולחות את זה אז בסוף אנחנו חברות ממש טובות וכנות, בדרך כלל גם ממש מצחיקות והכי חשוב, הצמדות אלינו תהפוך אותך לקצת פחות סאחית.

חלום חיי לא לפגוש אף פעם אף אדם, לא לנהל סמול טוק מהגהנום, לא לשמוע סיפורים משעממים על אנשים שלא מזיזים לי את הזרת, לא לקבל עצות מזרים על ההורות שלי, על הנהיגה שלי ובטח שלא על הלבוש שלי. לצערי, אני גרה בבניין וכמעט כל פעם שאני יוצאת מהדלת אני פוגשת מישהו. וזה נורא.