אמל"ק- בזמן האחרון, נהייתי בנאדם לא נורמלי. כאילו מעבר לרגיל.

החמיצות שלי תמיד שמרה עליי מלעוף על אנשים, כי הייתי בתודעת התנשאות על העולם,
תמיד העדפתי לגחך ולגלגל עיניים מאשר להתעצבן.
כי אנשים שמתעצבנים פשוט נראים משוגעים. ולא מאוזנים וגם כי בסוף הם נשארים עם תחושת הגועל.

השבוע כשפתחתי את החלון באוטו בפעם השלישית וצעקתי על גברים במכוניות ליד, הבנתי כמה דברים,
קודם כל, שאני לא נוהגת משהו.
ושמשהו בי נשבר, אני כבר לא יכולה כמו פעם לחייך אליו בהתנשאות מעצבנת שתוציא אותו משלוותו אבל תשאיר אותי חסינה מהסיטואציה.
ז"א שהיא לא תשאר איתי רגע אחרי שאני כבר לא שם.

דבר שני שהדליק לי את העניין היה כשהתקשרה נציגת שירות ושאלה אם אני צריכה משכנתא, הלוואה או דירה ברחובות.
בין כל הצעה אמרתי לה זה לא זמן טוב ותכננתי לחסום אותה שלא תשיג אותי שוב אבל היא המשיכה לדבר כך שלא הצלחתי לסיים את השיחה.
בהצעה לדירה ברחובות (נשבעת! זה אמיתי) כבר עפתי 200 קמ"ש
ואמרתי לה או יותר נכון צעקתי עליה שאם היא הייתה קשובה היא הייתה שומעת שאני לא יכולה לדבר וניתקתי.

יואו, איך הרגשתי רע. קודם כל כי היא בטח צעירה ממש שחווה א.נשים אלימים כל היום,
בכלל אם אני עפה על מישהו אני מעדיפה שאלו יהיו המנהלים. וחוץ מזה שמה נסגר איתי? מה אכפת לי? 

אז, אני כאן מתחייבת, לנסות לחזור לחמיצות הרגילה שלי ולהוציא את העצבים שלי כמו בנאדם נורמלי- על המשפחה שלי.