קבוצות וואצאפ
בגלגול הקודם, כשהיה לי נעים מהעולם, הייתי במספר לא נתפס של קבוצות וואצאפ.
לאט לאט הבנתי שאני לא בנויה לאינטרקציה כ"כ אינטנסיבית עם העולם ושאני חייבת לצאת מכל הקבוצות.
עכשיו זו שאלה מאילו קבוצות זה סבבה לצאת ולספוג את החוסר נעימות הזמנית ומאילו קבוצות פשוט אין ברירה ואפילו החמוצה הממורמרת ביותר צריכה לספוג את זה.
אז זה המתווה שלי לקבוצות וואצאפ:
1. הקבוצות השיווקיות- נרשמת לוובינר, זום, קנית קינוח לסופ"ש, בום נכנסת לקבוצה ייעודית שיווקית.
כאן באמת שאין שאלה. יא חוצפנית, אני ביקשתי לקבל את הספאם שלך? עכשיו הכי אני אוהבת את ההודעות שמלוות - אנחנו ממש שולחים מעט הודעות ורק כאלה ממש חשובות! כן, תפריט שבועי שלא משתנה של האוכל שאת מוכרת מהבית זה פשוט עונה על ההגדרה של מעט וחשוב. לחסום מיד, בלי אשמה ובלי חוסר נעימות.
2. פגשת מישהי בגינה, היה חיבור. קבעתן להפגש. היה ממש כיף. קבעתן עם עוד חברה. היה קצת פחות כיף אבל בסדר. בום וואצאפ קבוצתי. לא הבנתי.
אני באמת בשאלה האם זה קורה רק לי, מרוב שזה נראה לי לא קול.
פה, אני לגמרי מאשימה את עצמי. כנראה שלא הייתי מספיק מרתיעה אם הרגישו בנוח לפתוח לי קבוצה.
ממליצה לצאת מיד לכתוב משהו מאוד קליל בפרטי כמו: וואי נשמות, איזה כיף. לצערי אני פשוט לא נכנסת לקבוצות, זה לא אישי, פשוט ככה אני חיה.
יחשבו שאת הזויה אבל למי אכפת?
3. קבוצות גן ובית ספר. וואו זה הכי קשה. אם נפלת על גננת או מורה סבירה, תקבלי מדי פעם הודעות חשובות. אפשר לשים על מיוט ולא להרגיש בכלל שקיימת.
הבעיה האמיתית מתחילה בקבוצות הורים של הגן או הכיתה. שם יש את האמהות שנמצאות בתחרות עם עצמן על תואר אם השנה. הן מארגנות, מתלוננות, מתנדבות, מנדבות ובעיקר חופרות.
משתי הקבוצות האלה פשוט אי אפשר לצאת. הבעיה היא שלפעמים, פעם באף פעם, יש איזו הודעה חשובה וגם ככה אני חוסכת לפסיכולוגית לילד. לא צריכה שגם "הגעתי בחולצה אדומה עם מערכת בתיק וכריך יבש ביום שנסענו ליד ושם" יכנס לרשימת ההזנחה, מספיק לי שיתלונן רק על הכריך היבש.
4. וואצאפ שכונתי/ של הבניין. הו, זה טריקי. הקבוצות האלה מתחלקות לכמה סוגים. הסוג הראשון הוא הסוג הקהילתי- "נשאר לי ביס פירה, מישהי רוצה? אני גרה ברחוב הפרחים 67. מוזמנות." אלוהימה. הסוג השני זה הקבוצה הטרחנית בעלת החשיבות העצמית- אפשר למצוא אותה בעיקר בבניינים של הפרויקטים החדשים. "יש טביעת יד של ילד במעלית. ההורה המזניח מתבקש לנקות את הזוהמה. קחו אחריות, שלא נצטרך לפתוח מצלמות. בואו נעשה שלכולנו יהיה נעים פה". לא יודעת מה יותר גרוע.
5. קבוצות של העבודה. ע"ע קבוצות גן ובית ספר.
יש מקומות עבודה עם מנהלים שפויים שמנחילים משטר של לא לכתוב דברים שלא קשורים לעבודה. אבל לרוב, זו מלחמה אבודה וכל שבוע של שרשורפלצת של "יומולדת שמח לסיוון המהממת מעלפת" בצירוף עשרות סטיקרים של לבבות מופרחים לשמיים מתוך לב גדול.
עכשיו, זה שנוי במחלוקת ויצר לי לא מעט קונפליקטים בעבודה, אבל מהקבוצות הגדולות של צוותים רחבים ההמלצה שלי היא לספוג את הביקורת ופשוט לצאת. לא לכתוב כלום. לא מילות פרידה, לא הסבר. ברגע שמכניסים אתכן לקבוצה, ישר לצאת. בלי להתלבט ובלי כלום.
בקבוצות הקטנות, של האנשים שאת עובדת איתם ברמה היומיומית, פשוט להיות מאוד חזקה ולהגיב רק על דברים מקצועיים. לאט לאט זה מחלחל והסביבה קצת מתאזנת לצד השפוי.
אני מתארת לעצמי שמי שנמצאת במרחבים שונים של קריירה, בית, משפחה, חברותים נתקלת בעוד זוועות עולם שאני לא מכירה, אז תספרו לי, באילו עוד קבוצות הזויות אתן נמצאות?