הדבר שהכי עושה לי טרן אוף זה א.נשים שלוקחים את עצמםן ברצינות תהומית. שלא צוחקים על עצמםן. שלא מבינים ציניות. 

הבעיה היא שזה חוצה מגזרים, זה בניו אייג' "אני מודה על שהינך" זה בהייטק שנשבעת כל כך רחוק מהעולם שלי שאני אפילו לא יודעת לצטט אותם. זה בנשות ההעצמה "נפל לך הכתר", ובגברים הדושים, שכאילו עם הומור "מה קרה, צוחקים!" אבל תמיד על הצד השני, אין להם הומור עצמי בשיט.

עכשיו, רוב חיי, כפי שכבר שמתםן לב, אני עסוקה בלגלגל עיניים על אנשים שחושפים, שכותבים אמיתי, שמספרים את החיים שלהם, שמעלים סלפי משפחתי עם כיתובים מביכים. 

אבל גלגול העיניים הזה הוא בדיוק המקום בו אני הכיייי לוקחת את עצמי ברצינות יעני מה אכפת לי לכתוב ויהיה קצת מביך ומישהו יגלגל עליי עיניים? 

כשהבנתי שכל הקטע של אלטר אגו שאני רושמת בשמו לא עובד ושאני צריכה להיות הפנים מאחורי החמוצה כמעט מתתי. איך אני, שלא כותבת שום דבר שנוכחות הפייסבוק שלי מסתכמת בללעוג בלב למי שמשתתף באופן פעיל באשלייה של חיי חברה באינטרנט (סליחה) הולכת להיות חלק מזה? 

לקח לי זמן אבל בסוף הפנמתי אמת משחררת. לאף אחד לא אכפת ממך. בקטע טוב. הרצינות התהומית שאת לוקחת את עצמך, היא שלך. אנשים יותר סלחנים ממה שאת חושבת, וגם אם לא, את יכולה לכתוב הכל ומקסימום ידפדפו הלאה. לא?